כיצד מתמודדים אחים ואחיות עם השכול?
לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל תעביר יפעת לשם ארגמן ממודיעין הרצאה מרתקת בשם "מבנה חסר", שבה תספר על תהליך התמודדות עם משברים, דרך סיפור השכול האישי שלה
לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל, תעביר יפעת לשם ארגמן, תושבת מודיעין ובעלת הסטודיו ’המקום של יפעת’ את ההרצאה "מבנה חסר". ההרצאה מספקת זוויות הסתכלות מרגשות בתהליך ההתמודדות עם משברים - דרך סיפור השכול האישי, מעניקה כוח, עוצמה ולגיטימיות לתחושות חיוביות, ומלמדת שעם הזמן העצב כבר אינו הרגש הבלעדי.
לשם ארגמן מעבירה את ההרצאה בהתנדבות, וכרטיסים נמכרים אליה במחיר סמלי בלבד לצורך כיסוי הוצאות - דרך היכל התרבות מודיעין וגם דרך לשם ארגמן.
לקראת ההרצאה ניתן לראיין את יפעת לשם ארגמן בנוגע לנושא חשוב זה: טל’: 052-2638998.
לפניכם דברים מרגשים שכתבה בעבר יפעת לשם ארגמן, ושזכו לתגובות מרגשות רבות:
"יום ראשון, 5 במאי 1991. שעה 11:00 בבוקר.
טיסת אימונים שגרתית מעל הכנרת.
הכנף פגעה במים.
המטוס התרסק.
משה לשם ויובל גליק נהרגו.
"הודעה נמסרה למשפחות".
דממה.
ודבר כבר לא דומה למה שידענו.
משה הוא אחי.
הוא אהב מוסיקה ואהב לצייר. ידע להקשיב ואהב אנשים. נהנה לטוס והאמין שגם בחלומות- הגבול הוא השמיים. הוא צילם ותיעד, הסריט וערך. ברוב התמונות מאותה תקופה הוא מאחורי המצלמה.
משה הוא חלק ממציאות חיי מיום שנולדתי. חלק מחיי כשהיה איתנו וחלק מהם מאז שאינו.
בשנה האחרונה לחייו התחיל ללמוד. באותה שנה הפך לאבא, ומשהו בו התרכך כשדיבר על משפחה, על ילדים, על הגשמה.
והוא היה רק בן 29 ביום בו נפסקו החלומות שלו.
ברגע אחד השתנתה המציאות ובאותו רגע השתנה גם מסלול חיי.
כאב הגעגוע צורב ואיתו תחושת ההחמצה- שלנו-אותו, שלו-אותנו.
מאז, ריחות האביב נושאים איתם זיכרונות מהאביב ההוא, והימים של חודש מאי מביאים איתם תחושת מועקה.
השמש באמצע השמיים. משילים את בגדי החורף- שיזוף ראשון, מלח של ים, בדוכנים- פירות של עונה חדשה ודגלים מתנוססים בכל רחוב ושדרה.
יום השואה, יום הזיכרון, שירים שקטים, צפירה, דומייה, וזה כבר נוגע אחרת.
מדברים על "משפחות שכולות" ומתכוונים גם אלינו- וכמו ילד שקיבל מכה ומשתדל להתמודד עם הכאב, וכשמישהו מתקרב ומחבק- הוא מתפרק, כך אנחנו ביום הזיכרון- עטופים בחיבוק חם ורך ממדינה שלמה, שמנקזת את כל כאבה ליום אחד בשנה, שעוצרת הכול כדי לזכור, להשתתף, לחבק ולנחם. מרגישים נאהבים וכל-כך קרובים והלב מתמלא ועולה על גדותיו!
ובדיוק כשהלב עומד להתפקע- בדיוק אז מרפים מהאחיזה וזה תופס אותנו ככה, לא מוכנים.
תנו לנו עוד רגע לפני הפרחת הזיקוקים בשמיים, עוד רגע לפני שרוכלי הפיתות יוצאים אל הצמתים, תנו לנו עוד יום להתרגל למוסיקה המשתנה, רק עוד רגע כדי שנוכל להצטרף.
ועם זאת, אני יודעת- ככה העולם מסודר, ואומרת לחוגגים- תמשיכו,
ושלעולם לא ייעצר לכם השעון הנורמאלי הזה!".
עע.jpg)
